Комментарии:
להאכיל את הדיכאון במשמעות
אנחנו חיים בזמנים מיוחדים. אם בעבר אנשים היו מחוברים יותר לאדמה, היום הכול מלאכותי. אנחנו נולדים בין כותלי בית היולדות, עוברים לחיות בין קירות הדירות, אחר כך בין קירות בית הספר ואז לרוב כלואים בין קירות מקום העבודה. המעבר מהחוץ לפנים שינה את הגישה שלנו לחיים.
השינוי הזה משפיע גם על מצב הרוח שלנו. מרכז המחקר של אוקספורד פרסם לאחרונה דו"ח המראה כי במדינות רבות "אנשים מאובחנים עם דיכאון בגיל מוקדם יותר מאשר בעבר". למשל, בשנת 1996 בדנמרק השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היה בסביבות גיל חמישים. עשרים שנה מאוחר יותר, השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היו בני עשרים וארבע.
כדי למנוע דיכאון בדורנו עלינו להשקיע בגישה נכונה ומותאמת, מכיוון שאנשים אינם מותאמים יותר לחיים הטבעיים. ההשקעה אינה כלכלית, אלא עלינו לבנות מעטפת שתשמש כמתווך בין הדור החדש למציאות שבה הוא חי. המעטפת הזו צריכה להכין אותם לחיים בכל רמה – אישית, חברתית וסביבתית. הצעירים צריכים ללמוד כיצד להתקשר ולהתחבר אחד עם השני ועם הטבע. אחרת, הם ידעכו, כפי שכבר קורה להם.
אם בעבר אנשים היו שוהים בחוץ יותר ממה שהם היום, וחלק גדול מחייהם כלל התקשרות עם אנשים אחרים, היום אנחנו עושים הכול באינטרנט, והסביבה בחוץ פחות מעניינת אותנו. ההתקדמות הטכנולוגית של העשורים האחרונים עטפה אותנו בגאדג'טים וניתקה אותנו מאנשים. אפילו האוכל הפך תעשייתי ומחומם במיקרוגל.
אנחנו לא צריכים להתנער מהטכנולוגיה, אלא לאזן את החיים. איך? ליצור קשרים אנושיים בונים, חיוביים ותומכים. כשאנשים יגלו שהקשרים עם אחרים מספקים אותם בדרכים שהטכנולוגיה לא יכולה, הם יקפידו לטפח אותם.
הבעיה היא שאנשים מרגישים שהקשרים עם אחרים הם תחרותיים – כל אחד מנסה להערים על האחרים ולהתנשא עליהם – והם מראש מתעייפים ופונים באופן טבעי לסביבה הדיגיטלית, שהיא פחות תחרותית ופוגענית.
אבל אם לאנשים היו חוויות חיוביות כתוצאה מיחסים עם אחרים והם היו חשים סיפוק ואושר, אז לא הייתה להם סיבה לסגת לסביבה וירטואלית. הם היו מוצאים משמעות בחיים - מה שאף טכנולוגיה לא יכולה להעניק להם.
הנתינה ההדדית נותנת תכלית לכל מה שאנו עושים. כשאנחנו עושים משהו בשביל אדם אחר, זה נשאר. המעשה מקבל חיים משלו, משמעות חדשה, והוא משפיע על חיינו ועל חיי אחרים בדרכים שאיננו יכולים לחזות. כשאנחנו עושים משהו באינטרנט, עם עצמנו, המעשה שלנו הולך לאיבוד בענן הדיגיטלי ומותיר אותנו בתחושת ריקנות חסרת משמעות.
לכן כדי לרפא את הדיכאון צריך למצוא דרכים לעודד אנשים לצאת, לתקשר ולהתחבר לאנשים אחרים. זה יוסיף להם שמחה, סיפוק ומשמעות, ומשמעות בחיים יכולה למנוע דיכאון.
באהבת אחים נפדה את ישראל
גל הפגנות לאומניות ואלימות שוטף את הארץ החל מהאוניברסיטה העברית ושכנתה בצלאל בירושלים, דרך אוניברסיטת תל אביב אל בר-אילן, וכלה בבן-גוריון בנגב. ההפגנות מעוטרות בדגלי פלסטין ומלוות בצעקות "מוות לישראל". דיברתי על כך פעמים רבות: אנחנו מנסים לקרב אלינו את הערבים בכוח, הם לא רוצים להתקרב ואלו התוצאות.
עם כל הניסיונות שנעשו במשך השנים, לא הצלחנו לטעת בין העמים קרבה אמיתית. במקום להסיק מסקנות בשכל ישר, אנחנו מתעלמים מהעובדות ומשתדלים עוד יותר ובכל צורה לקרב בין האוכלוסייה היהודית לערבית. כל פעולה נוספת כזאת רק מזמינה עוד צרות.
אין כאן מה לנתח באינטלקט ובטיעונים סבוכים. הבעיה היא פשוטה: ליהודים וערבים אין יכולת לחיות יחד. זה לא עושה טוב, לא לנו ולא להם. נקווה שנבין את זה לפני שהמצב יתדרדר למלחמה באש חיה.
מתוך אשליית אפשרות הדו-קיום אנחנו מצפים מנציגים ערבים להיות בעד מדינת היהודים. זה לא יקרה, אין אדם מבני הדודים שלנו שיהיה בעד קיומה של מדינת ישראל, שמסוגל לתמוך בקיום הדדי. גם מי שמדבר כאילו הוא כן, ברגע הבא יהפוך את עורו.
ואני מבין אותם, מבין למה הם עושים כל מה שניתן כדי לזרוק אותנו לים. מלכתחילה הרצון שלהם הוא לא להתקרב אלא שאנחנו נלך מכאן. הם רוצים את הארץ לעצמם, לא בשותפות.
ההבדל בינינו לערבים הוא שמלבד הקשר הטבעי שלהם לארץ כתוצאה מהחיים בה, הם גם מבינים שהצלחתם לתפוס חזקה עליה תלויה בדרך בה הם חושבים זה על זה, כמה הם מקפידים להיות יחד. לכן הם הולכים ודוחקים לנו את הרגליים; לא רחוק היום שלא נוכל לדרוך גם בתוך ירושלים הבירה.
ולנו לא רק שאין כבר קשר טבעי לאדמת הארץ אחרי גלות ארוכה, אלא כמו שכתב המקובל בעל הסולם "בושה להודות שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכול – היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעיים ופרימיטיביים בכל האומות, התנוונו וניתקו מליבנו, חלפו עברו ואינם" (מאמר "האומה").
הגולה השכיחה מאיתנו שלהיות שייכים וקשורים לארץ ישראל כרוך בהיותנו קשורים זה לזה בקשרי אהבה, ברחשי ידידות והדדיות. אין לנו קשרים כאלה. הגענו לכאן שברי כלי, מעולם לא אספנו והדבקנו את עצמנו לעם שלם, לאומה מאוחדת, לעם ישראל בארץ ישראל. הגענו וזהו, חיים ללא אידיאה. מה אנחנו רוצים לבנות כאן, אמריקה?
מתוך שאבדה לנו האידיאה היהודית של אהבה מעל ההבדלים אנחנו חושבים איך להיות טובים לעצמנו בלבד, כל אחד לעצמו, על חשבון הזולת, ולא מגביהים את עצמנו מעל לאנוכיות להיות עם חופשי בארצו.
"במשפט אחד" כותב בעל הסולם במאמר אחר, "כל עוד שלא נגביה את מטרתינו מתוך החיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אנו בני האידיאה" (מאמר "הגלות והגאולה"). ובמשפט סיכום נוסף: אנחנו חייבים להתאחד ולהפסיק לחתוך משטחי ישראל. חד וחלק.
